ביאור:אסתר ד ג
אסתר ד ג: "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ: אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים, וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד, שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים."
תרגום ויקיטקסט: ובכל מדינה ומדינה ממדינות המלך אחשורוש, בכל מקום שאליו מגיע דבר המלך שנתן להמן לעשות כרצונו ודתו להשמיד את כל היהודים, יש אבל גדול ליהודים, ולאות אבל נוהגים היהודים צום ובכי ומספד, ופורסים שק ועליו אפר כמצע לאנשים רבים השוכבים ומתאבלים ברחובות העיר.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ד ג.
דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ
[עריכה]שליחי המלך הגיעו במהירות אל כל מדינה ומדינה - כל 127 המדינות במלכות אחשורוש - והפיצו שם את הגזירה:
דבר המלך הוא מה שהמלך דיבר עם המן, כשאמר לו (אסתר ג יא): "הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ, וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" - המלך נתן להמן יד חופשית לעשות בעם היהודי כרצונו.
ודתו הוא החוק שנכתב בספרים לכל העמים, (אסתר ג יד): "פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה" - כל העמים עתידים ומתכוננים להשמיד את כל היהודים בי"ג באדר.
אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים
[עריכה]היהודים ששמעו את דבר המלך ודתו התאבלו, והאבל התבטא בכמה מעשים:
- צום ובכי ומספד הם מנהגים מקובלים לאבל, הנזכרים גם בהקשר של האבל על חורבן הבית הראשון בחודש החמישי (אב), (זכריה ז ג): "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי, הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?".
- שק ואפר יוצע לרבים - מלשון מצעים של מיטה; שקים נפרסו ברחובות בתור מצעים, ועליהם פיזרו אפר. אנשים ישנו ברחובות על-גבי שקים.
שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים
[עריכה]מפסוק זה ניתן ללמוד כמה נקודות חיוביות על היהודים באותו זמן:
- היהודים היו מאורגנים והעבירו את המידע לכל השכנים, כאחריות חברתית.
- גדולי העם התארגנו וחילקו חינם שק ואפר לעם בצורה פתוחה לקהל ("ברבים").
- העם קיבל את מרות המנהיגים והשתתף באבל הלאומי.
- היהודים לא פחדו להזדהות עם עמם, ולחשוף את זהותם כיהודים ברבים ולא רק בביתם, בסתר.
- "לרבים", כלומר היה מיעוט שהחליט, בשלב זה, להתנכר ליהדותו בתקוה להנצל, אולם רוב העם לא פחד להשתתף.
- היהודים, שהיו בעלי מקצוע וסוחרים, למעשה עשו שביתת מחאה, כדי להראות לשרי העמים את הנזק הצפוי מפגיעה בהם.
הצלחתו הגדולה של מרדכי
[עריכה]העובדה שהיהודים נשארו בעריהם, ולא ברחו לירושלים או לעיר מרכזית אחרת, סייעה לנצחונם.
כשם שיעקב חילק את מחנהו לשנים (בראשית לב ט): "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה", כך פיזור העם הביא את הישועה:
- זה הכריח את העמלקים להתפצל, לאבד אירגון מרכזי, ולהתקיף בקבוצות קטנות בכל עיר ועיר.
- העמלקים הובסו בכל עיר ועיר. נכבדי העמלקים, שהיו מנהלי מערכת השוד של העמלקים, הומתו. כל תרבות העמלקים האלה נמחתה.
- הפיזור הבטיח שאפילו אם במקום אחד היהודים ימותו, העם ישרוד בערים אחרות.
- היהודים לא איבדו את קיומם בערי הממלכה. הם לא איבדו את רכושם בברחם, כפי שהם איבדו את אדמתם ובתיהם ביציאת מצרים.
- מסע אדיר של יהודים בורחים היה הופך למסע אימה ורצח, שהרי בניגוד למסע במדבר, כאן אלוהים לא שמר עליהם עם עמוד האש והעשן.
- (אסתר ח יז): "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים" - ייתכן שהכוונה לבני עשרת השבטים ששרדו הצטרפו ושבו לעם ישראל בעריהם.